אהבת ארץ ישראל ומדינת ישראל

אהבת ארץ ישראל ומדינת ישראל

אברהם אבינו ויעקב אבינו היו רועי צאן. עבודה זו התאימה לתכונה העיקרית של נפשם, אברהם איש החסד ויעקב מידת הרחמים. עבודה עם הצאן, עם צבור, דורשת רגישות מיוחדת לכל אחד מהכבשים, הן לחזקים והן לחלשים. כאלה היו אבות אומתינו.
אך ביצחק אבינו מידה אחרת הייתה בו. מידת הגבורה. מסירות הנפש והקנאות לקב"ה ללא שום חשבון. יצחק אבינו לא היה רועה צאן אלא חקלאי בארץ ישראל, כמו שכתוב "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'". ליצחק אבינו היה חיבור מיוחד לארץ ישראל. הוא היחיד מבין האבות שלעולם לא יצא מארץ ישראל, אלא הכיר במעלתה הנשגבה לדבק את היהודי לקב"ה. משה רבינו עליו השלום השתוקק להיכנס אליה אך הסתפק בראייתה בלית ברירה.
אף יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו, היה מחבב את ארץ ישראל באופן מיוחד, על אף שלא זכה לגור בה אלא תשע שנים בלבד [בגיל שמונה עלה לארץ ובגיל שבע עשרה נמכר למצרים ושוב לא עלה]. וכך היו צאצאיו, וזכה שיהושע מבני בניו ינחיל את הארץ לעם ישראל וכן זכה לשתי נחלות בארץ ישראל – אפרים ומנשה, מה שלא זכה אף שבט אחר.

ר' יוסף אהב את ארץ ישראל והכיר בערכה המיוחד והיה חפץ להיות חקלאי בארץ ישראל. לא לחינם נקרא בשמו של אוהב ארץ ישראל הגדול – יוסף הצדיק. שמא קא גרים. שמו מגלה על אהבה זו.
אהבה זו באה לידי ביטוי בעלייתו לארץ ישראל עם הרבה ילדים קטנים במסירות נפש מתוך אהבה, עם כל הקשיים ועם כל החוסר ידיעה מה יהיה וכיצד יסתדרו. למרות שבמרוקו היו עשירים, עזב הכול ועלה לארץ.

מספר בנו הרב יהושע:
"אהבת הארץ הייתה חלק חשוב מאד אצל משפחת אבי ואמי בכלל, ואצל אבי בפרט. כל שירי השבת והפיוטים היו על הכמיהה לארץ ישראל.
אבי עזב כל טוב בחו"ל ובא לארץ ישראל. בעצם אפשר לומר שבשיא הצלחתו עזב את הכול ועלה לארץ ישראל, על אף שכאן הוא עבד קשה מאד. הוא לקח הכול בקלות מאהבתו את ארץ ישראל. תמיד היה מזכיר את דברי רשב"י במסכת ברכות (דף ה' עמוד ב') שארץ ישראל נקנית בייסורים.
בבואם לארץ ישראל לא הייתה פרנסה. לא היו עבודות והאנשים חיו מהיד לפה. בכסף שהיה לו קנה כבשים, שתי פרות ועיבד מעט את האדמה במחרשה עם סוס, אבל זה לא היה מקור לפרנסה אלא רק לעיסוק. גם בהמשך, לאחר שהחל לעבוד בפרדס של המושב, המשכורת הייתה זעומה וודאי שאינה מספקת למשפחה גדולה של ארבע עשרה נפשות.
יש לציין שמעט לפני שעלו לארץ נפטר דוד הבן האהוב והוא בן עשרה חודשים. כאב הפרידה השפיע מאוד על אימי שהיה קשה לה להתנחם על מותו וזה הקשה מאוד על אבי ז"ל אבל עם כל זה הוא לקח הכול בקלות מאהבתו לארץ ישראל. הוא אמר תמיד שארץ ישראל נקנית בייסורים".

כאשר ר' יוסף עלה לארץ הוא רצה רק להיות חקלאי בארץ ישראל, וככה עבד חצי יום בפרדס והיה רואה בו מעין גן עדן, ובחצי השני למד ולימד תורה בהתמדה ובאהבה. לא היה זה מחמת חוסר ברירה אלא מתוך אהבה ורצון והכרה בחשיבות החקלאות בארץ ישראל, וכפי שמספר בנו הרב יהושע:
"בתחילה באו אצל אבי רבנים שלמדו אתו בישיבה ושמשו כרבני ערים וישובים. הם אמרו לו: ר' יוסף, אתה תעבוד בחקלאות?! האם כך זה ראוי?! בא ותהיה רב! אבל אבא התנגד ואמר להם: זאת ארץ ישראל. יישובה של הארץ והחקלאות בה זה חשוב".
מספר בנו הרב יהושע:
"בשבעה, בא אחד הנערים שהיה בא אלינו כשגרנו במושב ואבי היה מקבלו בסבר פנים יפות- כפי שעשה עם כל אחד מהנוער במושב. הוא היה מדבר עמו לפי רמתו ותמיד קיבל אותו באהבה. אותו נער התבגר וכשבא לנחם אותנו סיפר, שכשהיה בא לפרדס אבי אמר לו, כשהיו תחת העץ: "זהו גן עדן - הפירות, העצים". הנער סיפר שהוא התרשם מאבי שהיה חי את האדמה ואת האילן וממש דאג להם".
הרב יהושע: ההתנהגות שלו לעצים בפרדס הייתה כפי שהייתה התנהגותו לבני אדם ממש, ברגישות ובאכפתיות, כמאמר הפס': "כי האדם עץ השדה".

מספרת בתו אביגיל פרץ שתחיה:
"אני זוכרת שבמלחמת ששת הימים ומלחמת כיפור היה לאבא מאד קשה. הוא דאג מאד לחיילים ובכלל, ואת זה הרגשנו כולנו בבית.
היה בוקר אחד במלחמת ששת הימים, שאני וז'קלין אחותי התעוררנו מוקדם בבוקר וראינו את אבא בשמחה עילאית. הוא הסתכל עלינו ואמר: ירושלים בידינו, ירושלים בידינו, כאילו הוא היה במלחמה ורואה אותה משוחררת מעול זרים וכובשים".

בנו הרב יהושע:
"הוא תמיד ציין את גודל העשייה של כל המושכים בחוטים בהנהגת המדינה ועל זה שה' נתן בליבם ובמוחם ושכלם הבנה נכונה להנהיג. כאב לו על כל כך הרבה הוצאות שהמדינה מוציאה. לאחר שיצא לפנסיה והיה מקבל דמי פנסיה בסך אלף ושבע מאות ₪ בלבד, הוא דאג איך המדינה תתקיים אם כל מי שיוצא לפנסיה מקבל סכום כזה מהמדינה. הוא אפילו חשב לשלוח למדינה שהוא מוחל על כספי הפנסיה. אבא לא היה מהמתלוננים אלא ההיפך, מאלה שדואגים למדינה".

בתו תמר מספרת:
"אבא ז"ל תמיד אהב לשיר על ירושלים וכל השירים ששר היו לרוב על ירושלים. אמא שתחי' ותזכה לימות המשיח ספרה לנו שלסבא שלמה ולסבתא יקוט ז"ל הייתה הכנסת אורחים למופת, וכל יום שני וחמישי היו באים אליהם אנשים ולומדים עם סבא ושרים על ירושלים פיוטים והיו מתגעגעים לעלות לירושלים. חבל שלא זכו".